"נשכח הנשכחים" - על הדינאמיקה של ההכחשה וההשכחה:
סיפור אישי על מאג''ד כנאענה
מאת חווה קרייסלר
המאמר מבוסס על הרצאה שניתנה ביום העיון "טיפוליטי"
תקציר: באמצעות סיפורו של מאג'ד כנאענה, המאמר מתאר את מנגנון ההגנה המאסיבי של הכחשה והשכחה המופעל כנגד האיום הקיומי שאנו חווים בקונפליקט היהודי-פלשתיני. מטבעו, זהו מנגנון שנוטה להכללה, שעיקרו הרחקה מהתודעה, והוא מאפשר הימנעות ממגע עם הגורם מעורר החרדה והתעלמות מקיומו.
מאג''ד כנאענה היה פסיכולוג בהתמחות קלינית משנת 2002 ועד תחילת 2004. כפסיכולוגית ראשית במרכז לבריאות הנפש ביפו, שם אני עובדת כבר כ-28 שנים, קיבלתי אותו לעבודה. הדרכתי, לימדתי ולוויתי אותו במשך כשנה וחצי בעבודתו עם מטופלים ערבים ויהודים ותוך כדי כך למדתי להכירו, להעריך ולאהוב אותו כאיש מקצוע וכאדם.
יום אחד נעלם מאג''ד מהחיים השוטפים, נעלם כלא היה, והחלל הבלתי מובן שהשאיר אצלי בהיעלמו התמלא בחרדה גדולה ובדאגה. עברו כשבועיים עד שנודע לי שהוא נעצר ונמצא במתקן חקירות של השב"כ, וכחודש עד שפורסם בתקשורת, ברעש גדול, אך להרף עין, כתב אישום מן החמורים שיכולים להיות.
במהדורת החדשות בטלביזיה הוקרנה תמונתו באזיקים, והעיתונים פרסמו פרטים חלקיים על מעצרו ועל מעשיו. הדברים לא היו ברורים, ויצרו ערפול וחרדה. למטופליו נאמר שנאלץ לעזוב את העבודה באופן פתאומי, שלא מרצונו (רובם טיפולים שזה אך החלו) וחלקם הועברו למטפלים אחרים. אין לי ספק שהנושא הטעון לא עובד במלואו.
במאמר זה אני מביאה סיפור על מאג''ד כנאענה, אבל בו בזמן זהו סיפור עלי, עלינו, על החברה שלנו. על בני האדם. מאג''ד כנאענה, פסיכולוג ערבי בן 38 מעראבה שבגליל, הואשם בפגיעה בביטחון המדינה ונדון ל- 10.5 שנות מאסר ועוד 4 שנים מאסר על תנאי. כבר למעלה מארבע שנים הוא מרצה את עונשו, ואני מקיימת איתו קשר של מכתבים וביקורים ככל שמותר. לא אכנס כאן לפרטי המעשה למרות הסקרנות שמתעוררת באופן טבעי: מה קרה? מה עשה? במה בדיוק הואשם וכיצד נגזר דינו החמור? על כל אלה אתם מוזמנים לקרוא באתר התמיכה שהקמנו בזמנו ושכתובתו:www.support-majed.info. ובכל זאת אני מבקשת לומר שאני מכירה את מאג''ד כהומניסט שוחר שלום, רחוק מאלימות, בעל דעות פוליטיות ברורות, ואין לי ספק שנעשה לו עוול כבד במשפט.
המארג העדין של חיים מקצועיים ותכניות אישיות, שהחל מאג''ד לרקום אחרי חזרתו מאיטליה בתום 12 שנות לימוד וחיים שם – נפרץ ונקרע באכזריות עם מעצרו הפתאומי. וגם אצלי, כמדריכה מקצועית שלו, כאדם וכאזרחית – משהו נקרע בפנים: החוויה שלי מאז מעצרו של מאג''ד היא של אובדן, מלווה בלבול, כאב, עצב, כעס והחמצה. כמו מי שמשהו יקר וחשוב נלקח ממנו, נפסק, נעלם בחטף. וכמי שכך ארע לו, אני רוצה לספר ולא להפסיק לזכור ולהזכיר מה קרה ואיך כך נקטע ואבד. ובתוך כך, אני מגלה שהסביבה שלי לא רוצה לשמוע. הדיבור שלי על מאג''ד ועל עניינו לא רצוי לרוב האנשים.
אמנם, כולם היו מזועזעים, אך רובם לא התעכבו (מעבר לפיקנטריה) להבין מה באמת קרה, והזדרזו לשפוט את מאג''ד בחומרה. בבת אחת, בעקבות הפרסומים, נמחקו כל התכונות החיוביות של האדם המוכר הזה, והוא הפך להיות זר, חד ממדי, ומסוכן. מוקע כחתרן, כבוגד, כמחבל. וזה לא מאג''ד שאני מכירה.
כשנודע שאני שומרת איתו על קשר, ואף מתאמצת לסייע ולתמוך בו, גם אני הפכתי מנודה על ידי חלק מן הסביבה לפרק זמן מסוים. הובהר לי שכדי לשמור על מקומי ועל מעמדי החברתי - אל לי להזכיר ולדבר על מאג''ד, אל לי להתערב, בוודאי לא לתמוך בו. ובכל זאת, במשך תקופה ממושכת הייתי כותבת ביומן ההודעות במזכירוּת דרישות שלום לכולם ממאג''ד, שכותב מהכלא. את צוות הפסיכולוגים הייתי מעדכנת באופן שוטף בעניינו, עד שגם שם הושתקתי, אומנם בעדינות... ("זה לא המקום המתאים", נאמר לי).
מה שאבד לי עם מעצרו של מאג''ד, בנוסף לנוכחותו, הוא סוג של תמימות ואמונה ביושרה ובחוסנה המוסרי של הסביבה שלי. נולדתי וגדלתי בחולוןכבת להורים ניצולי שואה ששרדו בזכות פיוטר וסטניסלבה בייגנסקי. זוג האיכרים הפולנים הסתיר את הורי במשך 18 חודשים ודאג לכל צרכיהם במחבוא, ובכך סיכן את חייו. הם עשו זאת כי סרבו לציית ולשתף פעולה עם תכתיב, שהיה בעיניהם בלתי אנושי ובלתי מוסרי בעליל. הבית בו גדלתי היה בית ציוני-חילוני, ועם זאת ספוג מורשת ומסורת יהודית. הייתי בתנועת נוער, שרתּי בצבא, חונכתי על "ואהבת לרעך כמוך" ועל "מה ששנוא עליך על תעשה לחברך". עד שפגשתי את מאג''ד לא היו ערבים בחוג המכרים שלי, ועד שקרה מה שקרה עם מאג''ד חשבתי והאמנתי לתומי, שגם אם נעשות טעויות ועוולות - יש לסביבה שלי, שאני חלק ממנה, מנגנוני אזהרה ותיקון כך שלאורך זמן, וגם במצבים של פחד וחרדה, היא תדע לשמור על ערכיה ועל יושרתה. ולדאבון לבי - לא כן הדבר.
השתיקה וההשתקה של סיפור כמו של מאג''ד מעוררת את הניסוח הרחב יותר של אותה השאלה עצמה: איך זה קורה שכל כך הרבה זמן הסיפור הפלשתינאי המלא מושתק ולא מסופר באופן גלוי וממוסד לדורות של ילדים ובני נוער ישראלים, שגדלו להיות אני, להיות הסביבה שלי? כמה קל ופשוט, וכמעט טבעי, להתעלם מקיומו של הסיפור הפלסטיני, כשהוא כך מורחק מהתודעה!
בהקשר הזה, ברצוני לצטט מדבריו של הבמאי הקנדי, ממוצא ארמני אטום אגויאן, שקיבל לאחרונה את פרס"דן- דוד" לשנת 2008 על תרומתו בתחום: "השתקפות העבר ביצירות ההווה, בקטגורית קולנוע". אגויאן מרבה לעסוק בשאלות של זהות ושל השפעות הג''נוסייד שבצעו התורכים בארמנים ב- 1915 על הדורות הבאים. בראיון לעיתון "הארץ" הוא אומר שאת סרטו "אררט" )2002( עשה כדי להראות איך זה לגדול עם משהו כה קטסטרופאלי, שאנשים לא מוכנים להכיר בו, ואיך זה מעוות והופך כל תקשורת אמיתית בין בני אדם לבלתי אפשרית.
"הבנתי שכדי שהסרט יהיה אישי – אני לא רוצה לדבר בו על מה שהיה אלא על מה שממשיך לקרות עכשיו. וגם לחפש את מה שמיוחד בג''נוסייד הארמני. בשבילי התשובה לשאלה הזאת הייתה ברורה: ההכחשה הנמשכת של הדבר הזה".
הוא מזכיר כנס אקדמי שהיה אמור להתקיים כאן ב- 1982 בעניין השואה הארמנית אך בוטל בלחץ הממשלה התורכית.
"התסכול הגדול של הארמנים – הוא אומר, הוא שיש להם סיפור שבעצם איש אינו רוצה לשמוע, שלא מתאים לאג''נדה של אנשים בהרבה מקומות. והטראומה הזאת שעוברת מדור לדור, הטראומה לא רק של מה שקרה ב1915 אלא של ההכחשה של מה שקרה- יוצרת סוג ייחודי של חרדות ונוירוזות".
בשיר ששלח אלי מכלא גלבוע לפני כשנתיים כותב מאג''ד:
על מחסומי הזהות
משתאלת התשובה
בפחד רב:
אם לא היה מנוס
מהשאלה הזאת !?
וכאשר לא ישמע משוב
ולא ימצא הענות,
יוודע
כי הוא נהיה
נשכח הנשכחים!
שירו של מאג''ד בערבית:
حواجز الهوية
على حواجز الهوية
يتساءل الجواب مرعوبا…
إذا كان لا بد من ذاك السؤال!؟
وعندما لا يسمع ردا
ولا يلقى تجاوبا
يدرك انه أصبح نسيا منسيا…….
ماجد (حسام) كناعنه
צרוף המילים "נשכח הנשכחים" מהדהד באוזני זמן רב ולא נותן מנוחה. המשמעות הקשה של הדברים מעוררת אצלי את הרצון (כמעט ברמה של דחף) לעצור את הצלילה הזאת לתהום הנשייה. לא לתת למאג''ד, לעניינו, ולמה שהוא מייצג - להישכח, ולא לאפשר לנו לשכוח. כלומר, כפי שהיטיב לנסח הוא עצמו – להשמיע משוב, להציע הענות.
"נשכח הנשכחים"
נשכח הנשכחים הוא מישהו שלא קיים עוד בתודעה: שסולק, שהורחק ממנה. ולכן לא יודעים עליו. לא יודעים על קיומו. לכן אפשר אז להמשיך ולפעול כאלו באמת אינו קיים. אלא שהנשכח, הנעדר, נוכח בהיעדרו. העובדה שנשכח מעידה שפעם היה קיים בתודעה, בטרם נשכח.
נשכח - בבניין נפעל. ואני מוסיפה בניין הופעל. דהיינו הושכח. הושכח באופן אקטיבי, על ידי בעלי עניין וכוח, ומתוך מטרות ומניעים סמויים: לחסוך התמודדות כואבת, לסלק מה שנתפס כמכשול מעיק ומאיים, להימנע מתזכורת לגבי הצורך להכיר בזכויותיו של האחר, ובעיקר לסלק את העקבות ואת זיכרון האשמה בגין העוולות שנגרמו ונגרמים לו.
ונגלגל עוד את המילה הזאת "נשכח", ונראה בתוכה בנוסף לשכחה ולהשכחה גם את הכחש - השקר והכזב, שכידוע "אין לו רגליים", ואת ההכחשה ((denial ושלילת המציאות או חלקים ממנה, כמנגנון מנטאלי פרימיטיבי רב עוצמה, וגם את הכוח, וגם את החושך.
עיקרו של השיר של מאג''ד ברעיון הקוהוטיאני – הקוואנטי הידוע, לפיו בתהליך ההתפתחותי וביחסים בינאישיים ובין קבוצתיים, הקיום של הפרט כסובייקט תלוי בכך שיש מישהו (זולתעצמי) שרואה אותו, מישהו שמכיר בקיומו הנפרד והייחודי ושמודיע על כך, מישהו שמתייחס אליו ואל צרכיו הנרקיסיסטיים הלגיטימיים באופן אמפתי, ומספק שיקוף, משוב ומענה. בהיעדר אותן פונקציות של "זולתעצמי" - עצם קיומו של הפרט, זהותו הייחודית, הפיזית, ובעיקר המנטאלית – נתונים בסכנה. הוא נהייה "נשכח הנשכחים".
או, לחילופין, הוא עלול לשקוע בבוץ טובעני של מאבק זועם ואלים מתוך הפגיעה הנרקיסיסטית האנושה, בניסיון להיות נראה, בניסיון לאלץ את הסביבה לראות אותו.
הראייה, ההחזר והשיקוף כמטאפורה, יכולים להתקיים אך ורק באור (המטאפורי). בחושך לא רואים. אין החזר של קרני האור. בחשכה קל יותר שלא לראות. ומה שלא רואים - לא נרשם, לא נזכר ולא קיים בתודעה. כלומר נשכח. ההשכחה היא אפוא, התהליך האקטיבי של ההרחקה ממעגל האור אל מחוזות החושך.
וכך אכן פועל המנגנון הנפשי אצל אישיות, או קבוצות, שחווות, איום וחרדה גדולים, ושהיכולת האמפתית שלהן ויכולתן להכיל שוני, ניגודים וקונפליקטים מוגבלת. השכחה וההשכחה, הפיצול ((splitting off, וההכחשה הם כידוע מנגנוני הגנה עוצמתיים ופרימיטיביים (בהתאם לעצמת החרדה), שבאופן פרדוקסלי מקבעים ומנכיחים את קיומו של המוכחש בחשכה, בצורתו הגולמית המאיימת, ושוללים את האפשרות לבדוק את המציאות. להתקרב, לראות, להכיר, להיות אמפתי ולהירגע.
היינץ קוהוט, אבי "פסיכולוגיית העצמי", בספרו שתורגם לעברית לא מכבר, ""Self Psychology and Humanities כותב:
"...אין לנו מנוס מלהביט על הפגיעה הנרקיסיסטית של אויבינו שוב ושוב. החל מקפטיין אחאב, ועד למיכאל קולהאס ולפלשתינאים היום. אנשים ירחיקו לכת במידה יתרה כדי לסלק פגיעה נרקיסיסטית. אנשים אלה היו מתים ובלבד שלא לחיות בבושה. ועלינו לחקור זאת בקור רוח ובלי משוא פנים... אני מאמין כי אפשר שהבנת העוצמה והמשמעות של הזעם הנרקיסיסטי, שהבנת פישרה של הפגיעה הנרקיסיסטית לגבי יחידים ואוכלוסיות, כשכל זה מסתנן דרך האוניברסיטאות אל הכותבים בענייני מדע, אל העיתונים ואל אמצעי התקשורת הפופולריים – הבנות אלו עשויות לטווח ארוך, ויתכן שלאו דווקא ארוך מדי, לחולל השפעה מועילה על מסוגלותנו לשאת פגיעות נרקיסיסטיות מבלי להזדקק לזעם רצחני, מבלי שיהיה עלינו להישאר לעד בלתי מסוגלים לפשרות..."
ומוסיף לדברים רענן קולקה (שכתב את ההקדמה לספר בתרגומו העברי)
"...מי אם כך יהא זה האחראי על ראיית הפגיעות? אויבי כלפי או אני כלפי אויבי? אם נבקש לחצות את הדברים כפשרה – לא נגיע לכלום. אם נתעקש על הדדיות רציונלית וצודקת- נעלה רק חרס שבור בידנו ורסיסי השבר יהיו אנחנו וזולתנו גם יחד! רק אם ניטול על עצמנו את ראיית הדברים מתוך אמפתיה – נוכל להתניע דבר מה אחר. ואויבי – מה יהא על האמפתיה שלו? – גם זו תנבע, בזמנה..."
לכאורה, היכולת והאמצעים להשכיח, לכבות את האור, להכחיש - היא הפריבילגיה של החלק החזק בתמונה. ביטוי ועדות, כביכול, לכוח. אבל אם נחשוב על עֹצמת החרדה, הפחד והמצוקה שמולידה מנגנון פרימיטיבי כל כך, נראה שם - מאחורי וליד בטויי הכוח - גם חולשה גדולה.
לפרדוקס הזה, בו מנגנון או התנהגות שנועדו מלכתחילה להגנה ולהימנעות מפני חרדה הופכים להיות לכשעצמם מקור לחרדה ולמצוקה, יש מחיר ידוע וקשה – משלמים אותו גם הנשכח וגם המשכיח, גם הנעדר וגם הנוכח, באופן משלים וכרוך זה בזה.
המצוקה של הנשכח נוראה ואיומה, אך ומה על המשכיח, המכחיש? בהשכחה, במחיקה ובדה-לגיטימציה שהוא עושה לאחר גלומה גם השכחה ומחיקה של חלק חשוב מעצמו. את מחיר ההגנה והביטחון, הוא משלם בדריכות ובחשדנות יתרה; בהשקעת משאבים ואנרגיה רבה כדי לשמור על החושך באזורים המאוימים שלו, וזאת על חשבון מרחב וחופש לחיים מלאים ויצירתיים; בצמצום שדה הראיה ומרחב החשיבה; בגישה נוקשה; בהידלדלות היכולת להתמודד ביעילות עם סיטואציות מורכבות; באובדן השלווה הפנימית, בשיבוש היכולת להעריך, לשפוט ולבחון את המציאות כהווייתה.
מול ההשכחה האקטיבית נחוצה חשיפה והזכרה אקטיבית. דבר זה יאפשר בדיקה של המציאות, הכרת הפגיעויות, ונטילת האחריות על חלקנו בהן. כמו כן, יתאפשר אז עיבוד וצמצום של החרדות, הפחדים והכעסים, האשמה והבושה שהניעו מלכתחילה את השכחה וההשכחה. בהמשך תוכל גם להשתחרר האנרגיה והמוטיבציה הנחוצות כדי לחולל שינויים ולמצוא פתרונות.
הסיפור שלי, שנולד מתוך סיפורו של מאג''ד, הוא סיפור של טלטלה ושל התפכחות כואבת. בנקודה מסוימת הבנתי שאני עדה לתהליך הממושך, העקבי והמגמתי הזה של ההשכחה, ושאני גם שותפה לו. ההבנה הזאת, אפשרה לי להתקרב, להכיר ולהכיל את מה שהיה קודם לכאורה לא ידוע, לא מדובר, מושתק, מושכח. אני אסירת תודה על התהליך שעברתי, ועוברת עדיין, בעקבות ההכרות האישית עם מאג''ד וההכרות עם משפחתו וחבריו אחרי מעצרו.
בטעינה...